מוסיקאי שמוסדות הרווחה מאיימים להוציא את ילדיו מהבית, מתעקש לבקר את בתו מחוץ לנישואין, למרות התנגדות אישתו החוקית.

ניר ברעם נולד בירושלים. כשהיה בן 16 אביו כיהן בממשלת רבין שחתם על הסכמי אוסלו, וכשמלאו לו 19 רבין נרצח. מאז ממשלות הימין התרחקו מחזון שתי המדינות, השמאל נחלש, והשלום מעולם לא נראה כה רחוק. שנים ניר היה מעורב פוליטית אולם בשנים האחרונות החל לחוש שהדברים עליהם מדברים במחנה שלו, מאבדים את הקשר למציאות, לדברים המתרחשים בשטח. בנקודה זו ניר מחליט לצאת לשטחים הכבושים וללא הנחות לבחון את המציאות שלאחר 50 שנות כבוש. מדוע החזון של שתי מדינות לשני עמים תקוע? האם שני הצדדים בכלל רוצים בו? ומה הפתרון שלהם לסכסוך?

אינס, בת 29 מתל אביב יוצרת קשרים עם גברים מהגדה המערבית ורצועת עזה באמצעות אתרי היכרויות. על אף האיסור החוקי היא יוצאת למסע בשטחי פלסטין, במטרה לערער על הגבולות החברתיים והלאומיים. דרך שיחות טלפון ומפגשים עולים נושאים של מיניות, מגדר וכיבוש.

סיפורה של משפחת חתואל, שושלת הסייפים המפורסמת מעכו, הנשלטת על ידי חיים חתואל האבא והמאמן האגדי. לאורך ארבעים וחמש שנה שלטה המשפחה בענף הסיוף. בני המשפחה השתתפו בשבע אולימפיאדות. הם כבשו כל יעד אפשרי בארץ ובעולם, והפכו את עכו למעצמת סיף בינלאומית. רגע לפני המשחקים האולימפיים בריו 2016 חיים מתחיל לאבד את שליטתו בילדיו. מה ששולח אותם לדו-קרב משפחתי ספורטיבי ויצרי בו בני המשפחה דוקרים זה את זה בזירה ומחוצה לה.

אבי, בן למשפחה חלבית מסוריה, יוצא בעקבות התעלומה האופפת את ׳כתר ארם צובא׳ - ספר התנ"ך החשוב והיקר בעולם שנשמר ע"י הקהילה היהודית בחלב שבסוריה במשך מאות שנים. כשהוברח הכתר לישראל ב-1957 נעלם חלק גדול ממנו באופן מסתורי. מסמכי ארכיון ועדויות נדירות חושפים סודות ומזימות, סחר לא חוקי בעתיקות, שחיתות ממסדית ואפילו רצח, על רקע התנגשות תרבותית רבת עצמה בין הקהילה החלבית העתיקה והגאה לממסד הישראלי של המדינה הצעירה.

דידי מעשן קאנביס ברציפות למעלה מ10 שנים באופן קבוע ויומיומי. הוא תלוי בחומר וצורך אותו על בסיס שעתי, עד רמה שאם במקרה לא יעשן יותר מכמה שעות יהפוך לאדם בלתי נסבול לאחרים ובעיקר לעצמו. דידי הוא מכור. הסרט הדוקומנטרי "יומן גמילה" יתאר את ניסיונו של דידי להיחלץ מהחומר שהוא כל כך תלוי בו וניסיונו להבין,תוך תיעוד יחסיו עם אמו, האם הוא בכלל מוכן להיגמל. הסרט לוקח את הצופה למסע מנטאלי מטלטל במחוזותיו של מכור ואמו. בסרט נצעד דרך הרצון של האם לעזור אך לא לדעת כיצד ועד הפחד וחוסר הוודאות מחוסר השליטה של בנה המכור. בסרט גם נלך אחורה וקדימה מכיבוש הרצון ועד מפלתו והגעה לתהומות נפשיים מסוכנים. מדחייה ועד קבלה ואישור של אם את בנה.

"ללא-ארץ" מציג חמש שנים במסעו של עדי חבוס, אמן חתרני שבחר לעזוב את ביתו שבישראל לטובת נדודים בעולם. כיום, עדי נמצא בקנדה שם הקים לעצמו חיים מבודדים המוקדשים לאמנות בלבד. הסרט מציע מבט רענן על חיים אלטרנטיביים של אדם טוטאלי שבוחר ללכת עם האמנות שלו עד הסוף.

בצילו של מבול שהתרחש במרחק אלפי שנים אחורה מכאן, ארבע דמויות מרחפות בין אדמה לאמונה, בהתמודדות יום יומית עם השתנותו של הטבע.

אין כניסה לדיר יאסין. הכפר שנכבש על ידי לוחמי המחתרות ב-48 גודר כבר בשנת 51, כשהוקם עליו בית החולים הממשלתי לחולי נפש כפר שאול. גם אין גישה לתמונות ארכיון המתעדות את הקרב שאירע שם. הסרט מספר את סיפורה של פיסת האדמה הזו בגלגוליה השונים. דרור מגיע לכפר שאול כדי לקבל את תיקה הרפואי של אמו, שהיתה מאושפזת שם עד מותה ומנסה להתחקות אחר סודות עברו. בסרט מתועדים לראשונה לוחמי המחתרות, המרגלים שנשלחו לעקוב אחריהם ונערי הגדנ"ע שקברו את הגופות. דרך זיכרונותיהם מצטייר הנרטיב הישראלי המלא של כיבוש דיר יאסין.

בתום 33 שנות זוגיות, אברהם פסו, צייר ופסל ידוע, מחליט להגשים חלום לצייר את דוגמנית העל הבינלאומית נעמי קמפבל. ספק אם קמפבל שמעה שפסו, חייב להתחבר לאובייקט הציור שלו רגשית, לשהות במחיצתו ולהכירו לעומק, ורק אז הוא יכול לגשת לקנבס ולצייר ממקום של זיכרון רגשי. בסביבתו כולם ספקנים וככל שחלומו מתרחק ממנו כך בדידותו גוברת. ואז נודע לו שנעמי מגיעה לארץ. החתירה להגשמת חלומו חושפת את מקורות ההשראה של אמן מיוסר, מצחיק, בלתי צפוי וחסר עכבות.

מערכת יחסים בין חולה לרופא היא דבר מורכב תמיד, אבל כשמטופל לא יכול לדבר או לקבל החלטות עבור עצמו, זה הופך להיות מסובך במיוחד. ככה נראית המציאות היומיומית איתה מתמודדים גיבורי הסרט בבית החולים לחיות בר. מקום שהוא יקום מקביל עם שאלות וחוקים משלו. מה עושים כשמצבו של מטופל שלך עלול להחמיר רק מעצם הקרבה אליך? עם המון אהבה ועבודה סיזיפית הם מנסים להתקרב ומתעמתים עם שאלות שנכונות גם לחיים מחוץ לכותלי המרפאה - האם שווה לחיות ולהחיות בכל מחיר? מתי העזרה והטיפול רק מאריכים את הסבל?

גילה אלמגור ויעקב אגמון מרגישים את האדמה רועדת מתחת לרגליהם, שאולי תמה המלוכה, שההתפרקות היא בעצם לא רק של הגוף, או הגיל, אלא התפוררות של חברה שכבר מזמן ויתרה עליהם כגיבורי התרבות שלה. בשאלות אישיות הזוג פורס את חייו מול המצלמה שהם מראה קולנועית לחיינו.

קשר מיוחד בין אחות בכורה, חילונית, מזרחית ופמיניסטית החיה עם בת-זוגה לבין משפחתה החרדית מבית שמש: שנים-עשר אחיה ואחיותיה, אמה ואביה יוצאי הדופן. דינמיקות-קצה במשפחה מרתקת, מורכבת ומלאת ניגודים שבתוכה הבלתי אפשרי הופך אפשרי.

שמי הלית לוי, בת 37, אני שוקלת 165 ק״ג. אני שמנה מהיום שאני זוכרת את עצמי, אני לא שמנה אני ׳אוביסיט׳. אני עורכת תוכן, בימאית, חיה בזוגיות עם אישה מדהימה, ומדריכה של נוער בסיכון בבית השנטי אבל לפני הכל, אני שמנה. זו הזהות שלי. בחברה שבה שמן נתפס כפגם פיסי, פסיכולוגי, אסתטי - כיצד נראים חיים של שמן? ואיך זה, שלמרות הכל, בגיל 37 מצאתי את עצמי בהתלבטות עמוקה לגבי פתרון רפואי שהחברה מצאה עבורי - ניתוח. עם סיכונים, אבל בסופו טמונה הבטחה. להיות אדם לא שמן. לוותר על השומן, והאוכל, בתמורה לרזון. אין לי תשובה. יש לי סרט.